לעתים קרובות בקיץ
כשאני הולך ברחובות הלוהטים
וקלידי פסנתר נשמעים מבית לא מוכר
אני נעצר וחושב
שבמקום הזה אמות.
אני מתאר זאת לעצמי
כעניין קל כל כך
טבעי כל כך
ועם זאת
ודאי שאין זה אפשרי.
צלילים הם דקירות פיגיון עדינות מידי.
פצעי דקירות כאלה ודאי צורבים אבל,
אין בם מוגלה.
יגון וכאב נוטפים מהם במקום דם.